היסטוריה של הפקולטה להנדסה כימית בטכניון

אבן הפינה של הטכניון הונחה בשנת 1912, אך הפתיחה הרשמית נדחתה בגלל מלחמת העולם הראשונה. הטכניון נפתח באופן רשמי בשנת 1924 כמוסד בו ניתן ללמוד הנדסה אזרחית. בשנת 1925 נוספה הפקולטה לארכיטקטורה ובשנת 1935 נוספה פקולטה לטכנולוגיה ובה שלוש התמחויות במכונות, חשמל וכימיה. המעבדה הכימית הראשונה נפתחה בשנת 1936. הפקולטה לכימיה תעשייתית נוסדה בשנת 1945 כפקולטה הרביעית בטכניון. בשנת 1953 נוצרה בפקולטה לכימיה תעשייתית, המחלקה להנדסה כימית שהיוותה את הבסיס של הפקולטה להנדסה כימית כפי שהיא מוכרת כיום. בשנת 1959 התמזגה הפקולטה לכימיה תעשייתית עם הפקולטה לכימיה שאך זה נוסדה. כשהופרדו הפקולטות שוב, בשנת 1962, כל סגל הפקולטה לכימיה תעשייתית (פרט לאחד) נשאר בפקולטה לכימיה, ובמקום הפקולטה לכימיה תעשייתית נוצרה הפקולטה להנדסה כימית ובה מחלקה להנדסה כימית ומחלקה להנדסת מזון. בשנת 1969 נפרדה המחלקה להנדסת מזון מהפקולטה והפכה ליחידה אקדמית עצמאית. במרוצת השנים בין 1943 ל-1962 נשאה הפקולטה עשרה שמות שונים.

בניין הטכניון הישן

בשנת 1972 עברה הפקולטה מהקמפוס ההיסטורי בהדר הכרמל למבנה חדש ורחב ידיים אך בנוי למחצה בקרית הטכניון.משנת 1973, לאחר שנתקבלה תרומה נדיבה מקרן וולפסון על מנת לאפשר את סיום הבניה של מרבית הבנין, נושאת הפקולטה את שמה הנוכחי, ה-12 במספר: הפקולטה להנדסה כימית ע”ש וולפסון.

את 70 שנות הפקולטה ניתן לחלק לארבע תקופות:
1935-1948 – כימיה תעשייתית.
1950-1962 – המעבר להנדסה כימית.
1962-1985 – הנדסה כימית קלאסית.
מ-1985 ועד ימינו אלה –הנדסה כימית מודרנית.

א. כימיה תעשייתית

חברי הסגל הראשונים בפקולטה היו הכימאים אלכסנדר איליוף ויצחק קלוגאי ולצידם הטכנולוג הוגו היימן. בעקבותיהם באו הכימאים סאול צימרמן, אורי גרבצקי ורחל רטנר, הטכנולוג דוד כהן ומהנדס החשמל יוסף גלעדי. החבר הבולט בקבוצה היה הוגו היימן שכיהן כדיקן הפקולטה בשנות הארבעים והחמישים. את השכלתו כטכנולוג כימי רכש בגרמניה ובנוסף הוא צבר מספר שנות נסיון כמהנדס כימי בתעשייה. דוד כהן היה הבוגר הראשון של הפקולטה שהצטרף אליה כחבר סגל. האמריקאי הראשון מבין חברי הסגל היה מנחם מרלוב–סובול, מהנדס מחצבים, שלימד במשך מספר שנים במהלך שנות החמישים.

מתקן הפיילוט בהדר, הנדסה כימית – שנת 1971

הדרישות לתואר בשנות החמישים, היו 200 נקודות צבירה ללא בחירה. מתוכן 45 נקודות בנושאי הנדסה אחרים, 35 נקודות בנושאי טכנולוגיה כימית ו-6 נקודות בלבד בנושאי הנדסה כימית. המטרה היתה ליצור כימאים–טכנולוגים, בעלי בסיס איתן בכימיה וידע נוסף בנושאי הנדסה אחרים.

הלימודים כולם התנהלו בשיטה הפרונטלית. מרצים רבים גם נהגו להכתיב לסטודנטים חלק ניכר מהחומר הנלמד. מיעוט הנושאים הנלמדים היו כמותיים והסטודנטים נדרשו לשנן את החומר שהועבר בהרצאות. שיעורי המעבדות הרבים הם שלימדו בסופו של דבר את הכלים הכמותיים הנדרשים.

ב. המעבר להנדסה כימית

מייסד הפקולטה להנדסה כימית מודרנית היה זאב (וויליאם) רזניק, אשר שימש כראש המגמה והיה המרצה הראשון להנדסה כימית. הוא עלה לארץ בשנת 1948 מארה”ב, עבד שנתיים במעבדות המחקר של משרד הבטחון והצטרף לטכניון בשנת 1951. יעקב גייסט שהצטרף לפקולטה בשנת 1952, היה לפני כן חבר סגל ב-MIT אך נאלץ לעזוב בתקופת המקארתיזם. זיק קלארק הגיע לארץ על מנת לסייע בפיתוח המחצבים והצטרף לסגל במשרה חלקית בשנת 1952. הצטרפותם של שלושה מהנדסים כימיים אפשרה לראשונה לימודי תרמודינמיקה, בקרת תהליכים וכלכלה הנדסית וכן הקמה של המעבדה הראשונה להנדסה כימית. זאב רזניק פיקח על צוות שהקים את המעבדה בשנים 1953-1955. צוות ההקמה כלל את מוסה בר–אילן (לימים מנהל בתי הזיקוק) ואפרים קהת, שני הבוגרים היחידים של הפקולטה בימים ההם, ואת יוסף מזרחי ואלכס הימלבלאו, שניהם סטודנטים בשנת לימודיהם האחרונה בתקופה הזו. חלקי ציוד שנבנו בשלב ההקמה שרדו ושמשו למטרתם במשך למעלה מ-20 שנה. התוספת של נקודות צבירה בנושאי הנדסה כימית גררה אחריה צמצום בלימודי הטכנולוגיה הכימית, תוך כדי חיכוכים בין חברי הסגל הותיקים לבין המצטרפים החדשים.

חמישה מאנשי המחלקה להנדסה כימית עזבו בשנים 1955-1956 את הפקולטה לקריירות אחרות. זאב רזניק פנה לקריירה בתעשייה הכימית בארה”ב, ג’ק גייסט הצטרף לחברת אייר פרודקטס בארה”ב, זק קלארק חזר לעסוק במחצבים, מוסה בר–אילן התחיל את פעילותו בבתי הזיקוק ואפריים קהת פנה ללימודים ב-MIT. כפיצוי חלקי על החסר הצטרפו לסגל דוד חסון, שאך זה סיים את לימודיו ב”אימפריאל קולג'”, ושמואל זיידמן, שנקרא מלימודים ב”ברוקלין פוליטק”. יוסף גלעדי מונה לראש המחלקה להנדסה כימית. דוד גינסבורג, דיקן הפקולטה לכימיה וסגן נשיא הטכניון, הביע חששות לעתידה של המחלקה. הוגו היימן החזיק בדעה שהמהנדס הכימי העתידי צריך להיות טכנולוג כימי על פי המסורת הארופאית והציע כבורר בויכוח את פרופ’ ווטרמן, יו”ר המחלקה להנדסה כימית באוניברסיטת דלפט. בסופו של דבר, בניגוד לדעתו של הוגו היימן אך כנראה בעידודו של דוד גינסבורג, המליץ פרופ’ ווטרמן על הגישה האמריקאית. ברור היה שיידרש גיוס סגל חדש על מנת לרענן את שורות הפקולטה ולתת משקל נגד לחברי הסגל הותיקים. דוד גינסבורג איחד את הפקולטה לכימיה והפקולטה לטכנולוגיה כימית וגייס את זאב רזניק כפרופסור מן המניין על מנת שיעמוד בראש הפקולטה החדשה להנדסה כימית. יחדיו הם גייסו קבוצה של בוגרי טכניון שלמדו בעת ההיא לתואר דוקטור בארה”ב: אלוף אור–אל (אוניברסיטת אילינוי), אפרים קהת ואריה רם (MIT), ואליעזר רובין (קולומביה). קבוצה זו, יחד עם דוד חסון ושמואל זיידמן, היוו את הבסיס לפקולטה החדשה להנדסה כימית. מחברי הסגל הקודמים נשאר רק יוסף גלעדי.

 

פרופ' זאב רזניק – הנדסה כימית

בשנת 1964 היו בפקולטה החדשה להנדסה כימית שבעה חברי סגל בעלי רקע של הנדסה כימית מודרנית מ–שבע אוניברסיטאות שונות. תכנית הלימודים החדשה עוצבה גם בעזרתם של פרופסורים אורחים רבים, שבאו לביקור של סמסטר או שנה במרוצת שנות השישים, וסייעו במיוחד בעיצוב תכנית לימודי המוסמכים. מספר נקודות הצבירה הוקטן מ-200 ל-170. כפילויות בוטלו. נושאים כמו חלקי מכונות, חמרי בניה, גאומטריה תיאורית, הנדסת מחצבים וסדנה בבית מלאכה הושמטו מתכנית הלימודים. 40 נקודות בחירה אפשרו התמחויות חלקיות בנושאי פולימרים, תכן ונושאים מתקדמים בהנדסה כימית.

ג. הנדסה כימית קלאסית

מטרת הפקולטה הפכה להיות יצירת דור של מהנדסים כימיים בעלי רקע מקצועי רחב שיאפשר להם בעתיד להתעדכן בהתפתחויות במקצוע ולעסוק בפיתוח, תכנון, ניהול פרויקטים הנדסיים ותפעול מפעלים כימיים מודרניים. כמו כן, הפקולטה לקחה על עצמה למוד נושאים שטרם יושמו בתעשיה, על מנת לקדם את התעשיה באמצעות הדור החדש של מהנדסים. כתוצאה מהשינויים המשמעותיים שחלו בתעשיה בתקופה הזאת, הוחלט לדון ולעדכן את תכניות הלימודים כל שלוש עד חמש שנים. הונהגו בחינות עם חומר פתוח והוחלט שקורסים בעיצוב ותכנון ילומדו ע”י מומחים מהתעשיה. שתי החלטות, שבוטלו לאחר מכן, היו שלא לגייס אנשי סגל מתוך בוגרי תואר דוקטור של הפקולטה עצמה, וזאת על מנת למנוע קיבעון של מגמות ודעות, וכן דרישה לנסיון בתעשיה כתנאי קבלה לסגל הפקולטה. לשבעת המהנדסים הכימיים המקוריים הצטרפו זאב תדמור, רם לביא, אבי ניר, אבי מרמור, לני פיסמן, משה נרקיס, משה שיינטוך ואישי (ישעיהו) טלמון. בנוסף, הגיעו גם הכימאים חיים אהרוני וצבי רגבי כך שמספר חברי הסגל הגיע לשמונה עשר. במקביל עלה מספר הסטודנטים והגיע לשיא של שמונים ושלושה בשנת 1974.

הרעיונות שהוצגו בספר “Transport Phenomena”, שהתפרסם בשנת 1960, גרמו למהפכה בהנדסה הכימית ע”י מתן האפשרות לפתח מודלים אנליטיים של מעבר חום, מסה ותנע, והובילו לשינויים גדולים בתכנית הלימודים. השינויים לוו במסקנה כי במקביל לנושאים אלה יש ללמד גם נושאים הנוגעים לפעולות יסוד בהנדסה כימית. השימוש במודלים מדויקים יותר, לא לינאריים, לתיאור בעיות בהנדסה כימית היה מוגבל בגלל הצורך להשתמש בשיטות מקורבות לקבלת פתרון אנליטי, ויחד עם הכנסת המחשבים המרכזיים לטכניון הפקולטה להנדסה כימית היתה אחת הראשונות לעשות בהם שימוש בתכנית הלימודים. לקראת סוף שנות השישים עבר הטכניון משיטת התכנית המשותפת לשיטת הצבירה שמאפשרת לסטודנטים לימוד על פי קצב אישי. המעבר לשיטה זו איפשר קליטת סטודנטים פעמיים בשנה, הוריד את מספר נקודות הצבירה הנדרשות לקבלת תואר ל-160 או פחות, כשמתוכן 10 נקודות לבחירה חפשית לגמרי במטרה לאפשר לסטודנט לימוד קורסים הומניסטיים. כתוצאה מכך מקצועות חובה רבים הפכו למקצועות בחירה כאשר רובם שרדו אך ההוראה של מיעוטם הופסק. חוקים כלל טכניוניים נוספים שנועדו למנוע ניקוד חסר של קורסים, ועליה במספר קןרסי החובה הכלל טכניוניים במקצועות מדעיים בסיסיים, גררו אחריהם צמצום נוסף במספר מקצועות החובה בכימיה ובמקצועות מבוא נוספים. המעבר ללימוד באמצעות קבוצות דיון במקום שיטת הלימוד הפרונטלי היה היעד הראשי של המעבר לתכנית הצבירה, אך המטרה הוחמצה ברוב הקורסים כיון שהסטודנטים התנגדו לצורך להתכונן מראש למפגשי הלימוד. כל עדכון ורענון של תכנית הלימודים גררו בעקבותיהם שינויים בקורסי הבחירה וקיבוצם מחדש לאשכולות נושאים על פי האופנה הרווחת באותו הזמן. שתי תכניות לתואר כפול בכימיה ובביולוגיה סבלו ממיעוט נרשמים בגלל הקושי בתיאום מועדי השיעורים. רק שניים או שלושה סטודנטים נרשמו מדי שנה לתכנית הסנדויץ, שנועדה לשלב התמחות והתנסות בתעשיה במשך שבעה חדשים לאחר ששה או שבעה סמסטרים של לימוד אקדמי. בנוסף, במגמה להכיר לתלמידים כבר בשנה הראשונה את נושאי היסוד בהנדסה כימית, הוכנס לתכנית הלימוד של השנה הראשונה קורס מבוא למקצועות ההנדסה הכימית. המעבר למבנה החדש בקרית הטכניון אפשר התקנת מכשירי הקרנה בכל כיתות הלימוד, מאוחר יותר התחזקה מגמה זו באמצעות התקנת רשת תקשורת מחשבים. כמו כן התאפשרה הקמה של מספר מעבדות חדשות, מעבדה להנדסה כימית, שתי מעבדות להנדסת פולימרים ומעבדה לבקרת תהליכים.

בשנת 1973 פרש זאב רזניק מתפקידו כדיקן הפקולטה ומאז הונהגה שיטת הבחירות לתפקיד הדיקן כאשר בדרך כלל הדיקנים נבחרו פה אחד. רשימת הדיקנים כלהלן: קהת, זיידמן, רם, רובין, תדמור, נרקיס, לביא, קהת, רזניק, ניר, חסון, שיינטוך, טלמון, כהן וסמיט.

ד. הנדסה כימית מודרנית

ההאטה בפיתוח התעשיה הכימית גרמה לירידה ברישום ובמספר הבוגרים עד לשיא שלילי של 30 בוגרים בשנה בסוף שנות השבעים ושנות השמונים. תכנית פרסום לעידוד הסטודנטים להירשם ללימודי הנדסה כימית נחלה הצלחה ומספר הנרשמים שב ועלה בהדרגה לקראת סוף שנות השמונים כאשר בעשור הראשון של שנות האלפיים מספר הבוגרים בין 90 ל-100 בשנה. שמואל זיידמן פרש מסגל הפקולטה על מנת לעמוד בראש הפקולטה להנדסה ביו–רפואית ואליעזר רובין נפטר. בני דור המייסדים החלו לפרוש בשנות התשעים, צבי רגבי, זאב רזניק, אריה רם, דוד חסון, חיים אהרוני, אפרים קהת, אלוף אור–אל ורם לביא אחריהם פרשו לני פיסמן, משה נרקיס ואבי ניר. זאב רזניק וחיים אהרוני זכרונם לברכה נפטרו זמן לא רב לאחר שפרשו. בסוף שנת 2015 פרשו אבי מרמור, ישעיהו טלמון ומשה שינטוך.

בתקופה זו מחשבים אישיים הפכו לכלי תקני בידיהם של הסטודנטים וכבר בראשית דרכם התמחו ביישומי MS-Office, Matlab, Hysys ובמבחר חבילות תוכנה ייחודיות. הונהג קורס חובה בביוכימיה, המעבדה להנדסה כימית עברה תהליך מיחשוב והוקמה מעבדת בחירה לממברנות. ציוד מחקר חדיש ויקר נרכש על מנת לחשוף את הסטודנטים לטכניקות המודרניות בענף. ציוד מחשוב מלא הוכנס לאחד מחדרי ההרצאות ומספר המחשבים האישיים במבנה גדל בסדר גודל שלם. שתי רשתות מחשב פנימיות, רשת המחשבים הטכניונית וקישור אלחוטי לאינטרנט העבירו את רוב מטלות חיפוש המידע בספרות מחדר הספריה אל המחשב האישי.

כשליש מהבוגרים נקלטים בתעשיה הכימית, רבים אחרים נקלטים בתעשיות המוליכים למחצה ובתעשיות הביו–טכנולוגיה למיניהן. לתכנית הלימודים נוספו קורסי בחירה בננו–טכנולוגיה, ביו–טכנולוגיה והנדסת סביבה. נפתח מסלול חדש ופופולרי המקנה תואר ראשון בהנדסה ביוכימית, בשיתוף הפקולטה לביולוגיה.
חברי סגל חדשים נקלטו במספר סבבי גיוס.

כיום בפקולטה מעל 20 חברי סגל (מתוכם 4 נשים), וכעשרה חברי סגל בגימלאות (רובם פעילים). חבר סגל נוספים נמצאים בשלבי גיוס ואנו מחפשים מועמדים מצטיינים לגיוס כחברי סגל בשנים הקרובות. מעל 320 תלמידים לומדים בפקולטה לתארים ראשונים ומעל 120 לתארים גבוהים, כשליש מתוכם לתואר דוקטור כולל משתלמים בינלאומיים. בפקולטה צוות מסור של עובדים מינהליים וטכניים. לסגל הפקולטה מעורבות יוצאת דופן בהובלת נושאים אקדמיים בטכניון. חברים מסגל הפקולטה עמדו וחלקם עדיין עומדים בראש המכונים למחקר מים, אנרגיה, ננוטכנולוגיה וכן מכהנים כסגני המשנה הבכיר לנשיא. לחברי הסגל פעילות גם מחוץ לטכניון בעניני חברה, משרד החינוך, מועצות מנהלים ויזמות טכנולוגית ועיסקית. נוסדו בשנים האחרונות חברות הזנק (סטרט-אפ) בעקבות פעילויות חברי הסגל.